במחזה "המלט", מאת ויליאם שייקספיר, הגיבור שואל "להיות או לא להיות" וכוונתו האם להישאר לחיות או להתאבד - איך השאלה הזו קשורה לדייטים ולזוגיות?
כשפגשתי אותו הבחנתי בקסם שלו. משהו בו היה מסקרן, מושך, מצחיק, כריזמתי ומאוד אכפתי. למרות שלא הכיר אותי השתדל מאוד שיהיה לי נעים, כיף ונוח. הוא לא היה הטעם שלי במראה ובכל הזדמנות דיבר אנטי זוגיות אז התייחסתי אליו כאל אדם נחמד שפגשתי בדרך. אני מתחילה לצאת עם מישהו ובכל זאת הוא מסמס ומתקשר מידי פעם. אופן התקשורת שלו נשמע לי פלרטטני וממילא אינו רלוונטי עבורי אז אנחנו ידידים מרוחקים.
הזוגיות הקצרה שלי מסתיימת והוא מתחיל ליזום איתי יותר ויותר מפגשים. ממש כיף לי איתו בכל מפגש. הוא מצליח להוציא אותי מאזורי הנוחות שלי: ערב אחד לקח אותי באופן ספונטני לצפות במטאורים בחוף מדהים, חשוך ומבודד; ערב אחר הזמין אותי לצפות איתו בסרט שהחל ב24 בלילה ואפילו הצלחתי להישאר ערה לאורך הסרט (מה שנדיר אצלי) ; בשבת אחת לקחנו את הרכב ופשוט נסענו בלי לדעת לאן ופגשנו מקומות מדהימים. בכל מפגש אנחנו מגלים שאנחנו אוהבים סגנון בילוי דומה, יש לנו העדפות דומות והשיחות שלנו מעניינות ופתוחות. אנחנו מדברים גם על זוגיות: אני מאוד רוצה ויוצאת לדייטים ומייחלת לאחד שלי שאיתו אתמסד ואקים משפחה והוא לא רוצה ולא יוצא ואפילו לא בטוח שמתאים לו כל העסק חתונה - משפחה. המפגשים שלנו אפלטונים ובכל זאת מלאים בחום. הוא מפיל אותי מצחוק עד כאב בטן ומתייחס אליי כאל מישהי מיוחדת.
שוב נפגשים בסופש. פתאום קולטת שבלי לשים לב אנחנו נפגשים בכל סופש. לפעמים אני מפלרטטת, לפעמים הוא מפלרטט, אין לי מושג מי התחיל את זה קודם ואיך בכלל זה קרה. אני מרגישה מתח כזה שבין גבר לאשה. נראה לי שגם הוא מרגיש את זה. לראשונה אנחנו מדברים על השאלה אם יש דבר כזה ידידות או לא. לא זוכרת בכלל מה המסקנה שהגענו אליה. אני כבר לא יוצאת לדייטים. חודשים שלא יצאתי לכזה. לא מרגישה צורך בהם יותר. מרגישה עטופה בחום, נהנת, שמחה וממילא עייפה מתסריט הדייטים המוכר. אני חוזרת ביום ראשון לעבודה, אחרי עוד שבת כיפית בחברתו, ומוצאת עצמי חושבת מחשבה חמימה עליו, אבל מתייחסת אליה כאל מחשבה טבעית לאדם שהוא חלק מחיי.
ניפגש בדייט הבא,
כלה בדייט ראשון.
כשפגשתי אותו הבחנתי בקסם שלו. משהו בו היה מסקרן, מושך, מצחיק, כריזמתי ומאוד אכפתי. למרות שלא הכיר אותי השתדל מאוד שיהיה לי נעים, כיף ונוח. הוא לא היה הטעם שלי במראה ובכל הזדמנות דיבר אנטי זוגיות אז התייחסתי אליו כאל אדם נחמד שפגשתי בדרך. אני מתחילה לצאת עם מישהו ובכל זאת הוא מסמס ומתקשר מידי פעם. אופן התקשורת שלו נשמע לי פלרטטני וממילא אינו רלוונטי עבורי אז אנחנו ידידים מרוחקים.
הזוגיות הקצרה שלי מסתיימת והוא מתחיל ליזום איתי יותר ויותר מפגשים. ממש כיף לי איתו בכל מפגש. הוא מצליח להוציא אותי מאזורי הנוחות שלי: ערב אחד לקח אותי באופן ספונטני לצפות במטאורים בחוף מדהים, חשוך ומבודד; ערב אחר הזמין אותי לצפות איתו בסרט שהחל ב24 בלילה ואפילו הצלחתי להישאר ערה לאורך הסרט (מה שנדיר אצלי) ; בשבת אחת לקחנו את הרכב ופשוט נסענו בלי לדעת לאן ופגשנו מקומות מדהימים. בכל מפגש אנחנו מגלים שאנחנו אוהבים סגנון בילוי דומה, יש לנו העדפות דומות והשיחות שלנו מעניינות ופתוחות. אנחנו מדברים גם על זוגיות: אני מאוד רוצה ויוצאת לדייטים ומייחלת לאחד שלי שאיתו אתמסד ואקים משפחה והוא לא רוצה ולא יוצא ואפילו לא בטוח שמתאים לו כל העסק חתונה - משפחה. המפגשים שלנו אפלטונים ובכל זאת מלאים בחום. הוא מפיל אותי מצחוק עד כאב בטן ומתייחס אליי כאל מישהי מיוחדת.
שוב נפגשים בסופש. פתאום קולטת שבלי לשים לב אנחנו נפגשים בכל סופש. לפעמים אני מפלרטטת, לפעמים הוא מפלרטט, אין לי מושג מי התחיל את זה קודם ואיך בכלל זה קרה. אני מרגישה מתח כזה שבין גבר לאשה. נראה לי שגם הוא מרגיש את זה. לראשונה אנחנו מדברים על השאלה אם יש דבר כזה ידידות או לא. לא זוכרת בכלל מה המסקנה שהגענו אליה. אני כבר לא יוצאת לדייטים. חודשים שלא יצאתי לכזה. לא מרגישה צורך בהם יותר. מרגישה עטופה בחום, נהנת, שמחה וממילא עייפה מתסריט הדייטים המוכר. אני חוזרת ביום ראשון לעבודה, אחרי עוד שבת כיפית בחברתו, ומוצאת עצמי חושבת מחשבה חמימה עליו, אבל מתייחסת אליה כאל מחשבה טבעית לאדם שהוא חלק מחיי.
ערב אחד יוצאים לפאב. אני שותה דרינק ועוד אחד. הוא, שלא נוהג לשתות, מסכים לכוס לחיים. מדהים איך שהאלכוהול משפיע במהירות. הוא משחרר שליטה, מרשה לעצמו להשתטות ומתחיל לחקות את סצנת "להיות או לא להיות" של המלט. אני נקרעת ממנו מצחוק. יש משהו מאוד מושך באדם שמראה צד חדש שלו שאיני מכירה. "להיות או לא להיות" - אחלה בדיחה.
טוב לי איתו. הוא אדם שאני מעריכה מאוד, הוא יוזם וקשוב לרצונות שלי, אני אוהבת את מי שאני איתו, אני רוצה יותר. אני רוצה שנפתח את האפשרות לזוגיות. אבל הוא, הוא אנטי זוגיות. אני הרי יודעת שהוא לא רוצה כזו. אני יודעת שטוב לו בלבד שלו. לאחרונה מתעורר בנינו מתח מתחת לפני השטח וקצת מעל, בכל מיני אמירות ומצב רוח מוזר. אני מרגישה שאני מאבדת איזון ונתקפת פחד שאקשר אליו רגשית ואפגע. גם הוא מאבד איזון- הוא חושש שיאכזב אותי או שיאבד את עצמו כאדם כאשר ייכנס לזוגיות. "להיות או לא להיות" מפסיקה להיות בדיחה והופכת לשאלה אמיתית וקיומית לכל הקשר שלנו.
אני מתבוננת על היחסים ומבינה ש"להיות או לא להיות" זו אינה השאלה הנכונה, שכן לה יש רק שתי תשובות: כן או לא, ואילו המציאות מורכבת מזה. השאלות האמיתיות הן עד כמה כל אחד מאיתנו מסוגל להתמודד עם הפחדים שלו ולהתקרב לאחר, עד כמה כל אחד מאיתנו מסוגל להכיל את הפחד של האחר ולהיות סבלני איתו, עד כמה אנחנו מוכנים לשים ציפיות והגדרות בצד ולהתמסר לרגע, עד כמה אנחנו מוכנים לבוא בראש פתוח ולתת הזדמנות שווה לכל אפשרות: גם זוגיות וגם לא זוגיות, עד כמה אנחנו מבינים את הצרכים של האחר ומוכנים לעשות צעדים קטנים למלא אותם מבלי לדרוך על הצרכים שלנו, עד כמה אנחנו מוכנים להניח לעבר שלנו ולתבניות שהתרגלנו אליהן ולברוא מציאות חדשה שמתאימה לנו. ומעבר לכל: עד כמה הלבבות שלנו רוצים לחיות ביחד יותר מאשר בנפרד.
זה לא משנה היכן אנו מכירים אדם או כיצד הקשר שלנו איתו מתחיל - את התהליך הזה כולנו עוברים. יש קשרים שבהם עוברים אותו בקלילות ויש קשרים שבהם זה יותר מורכב. אבל בסופו של יום, כשיש לנו התלבטות אם להמשיך או להפסיק, השאלה האמיתית אינה להיות או לא להיות, אלא באיזו מידה אנו מוכנים להיות.
ניפגש בדייט הבא,
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים בנושא דייטים וזוגיות ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.