שם, במגדל המצודה, היכן שבהיסטוריה עמדו נסיכות ואבירים, אל מול הנוף ההררי הירוק והמדהים, הוא שאל "תהיי אשתי?
אחזור להתחלה. במרחק חמישה ימים מראש השנה אנחנו עוברים לגור ביחד. הוא עוזב את הדירה שלו ועובר לדירה שלי. כבר שעות שאנחנו אורזים את דירתו. ערב שישי היום והכל כל כך לחוץ. כמות הארגזים שלו לא מביישת משפחה שלמה. מגיעים לדירה שלי, שכעת הופכת לשלנו. אני מרגישה בתוך סופת הוריקן של חפצים שמקיפים אותי מכל עבר. ברגע אחד כל הפינות והארונות מתמלאים עד אפס מקום. צריכה לפנות לו מקום בארון בגדים. אלוהים, רק לא הארון בגדים. הבגדים שלי יושבים מקופלים לרווחה כל כך יפה, מסודרים לפי עונות וקטגוריות, אוף, מה לדחוס אותם עכשיו. מרגישה את הצפיפות סוגרת עליי, בא לי רק לברוח מכאן: "נראה לי הכי טוב שאלך להורים שלי ותתארגן לך פה בשקט. מחר נמשיך לפרוק ארגזים. אני חייבת לעכל רגע את הכל לפני שאתה בא לארוחה לפגוש את הוריי". יוצאת מהדלת ונעלמת לשקט שלי לכמה שעות. תוהה לעצמי איזה כדור אומץ לקחתי בדיוק כשהסכמתי שנגור ביחד בתוך שלושה חודשי זוגיות ועוד לפני שהכיר את הוריי. החלטה כזו בטוח נעשתה תחת השפעת סם שנקרא "התאהבות". ההתאהבות סינוורה אותי וכנראה שגם את שיקול הדעת שלי.
הוא מגיע לבית הוריי חתיך ומהודר. נכנס עם בקבוק יין ומלא אנרגיה והומור כמו שרק הוא יודע. בארוחת השישי ההכרות זורמת, השיחה נעימה. אני מסתכלת על הסיטואציה מהצד ונושמת לרווחה. מחוץ לקירות הדירה אני נזכרת שאנחנו בדיוק אותו זוג שהיינו אתמול, דקה לפני שעברנו לגור ביחד. הוא אותו הבחור ואני אותה הבחורה. מסתכלת עליו בעיניי המאוהבות ומחבקת אותו.
"אני מקווה שקנית כבר שמלה לחתונה" - הוא זורק לאמא שלי. היא צוחקת ומתמוגגת. "נו די, אתה והשטויות שלך, היא עוד תאמין לך" - אני אומרת לו בחיוך. "אמא אל תתייחסי. לבינתיים אין צורך לרוץ לחנות השמלות הקרובה".
חוזרים לדירה. נכנסת בדלת, רואה את הבלגאן והחרדה שוב מרימה ראשה - הפעם אני מנסה לנצח אותה. נושמת עמוק, נזכרת בכיף שהיה לנו ממש עכשיו בארוחה, מדליקה נרות, מבקשת ממנו להוציא לנו בקבוק אלכוהול מפנק ומשחררת איתו לחץ של יום גדוש אירועים ושינויים.
"נו למה אתה לא רוצה שנצא לטייל? ראש השנה, חופש, אתה יודע שאני אוהבת לנסוע ולצאת לטבע, כמו שאנחנו עושים בכל שבת, מה ההתעקשות שלך לשבת בבית דווקא עכשיו?"
"לא מתחשק לי לצאת. עברנו לגור ביחד, יש לנו את הפינה שלנו, אני עייף מהמעבר ובא לי לנוח. מה את רוצה ממני? צאי את".
"ככה זה יהיה מעכשיו? אצא לבלות עם עצמי? מה אני צריכה זוגיות איתך אם בחופשת החג אני מבלה עם חברות עוד פעם? מעכשיו הבילויים שלנו יתקיימו על הספה?"
מרגישה שברגע אחד הכל משתנה סביבי. לא מספיק שאני לא מכירה את הבית שלי, עכשיו גם את סגנון הבילוי שלנו הוא רוצה לשנות. הוא נותר בעמדתו ואני שוב מרגישה איך המחנק ממלא אותי והקירות סוגרים עליי. מחשבה אחת יחידה מציפה אותי: עשיתי טעות שהסכמתי לגור איתו כל כך מהר. אולי הייתי צריכה להכיר אותו עוד קצת, לחוות איתו עוד חוויות ורק אז לקפוץ למים הקרים האלה. אהבתי את חיי בבית כפי שנראו קודם, אהבתי את הזוגיות שלנו - למה לעזאזל מיהרתי לתוך הסיפור הזה?!
שלושה ימי החג הסתיימו : בילינו יותר בנפרד מאשר ביחד, יותר במריבה מאשר בשלום. לראשונה מזה שנים שאני לא גרה לבד, אבל מרגישה לבד מתמיד. אורזת מזוודה לקראת טיול בן שבועיים בחו"ל שאנו נוסעים אליו מחר. בתוכי תחושת מועקה כבדה. לו יכלתי לעלות על המטוס הזה לבדי ולהחזיר לעצמי את השקט והשלווה.
הנופים סביבנו מדהימים. הכל ירוק. אנחנו נוסעים בדרכים יפות, פתלתלות, על ההרים. השלג מקדים להגיע השנה ומתחיל לרדת עלינו בקצב. מסביב הנוף נצבע בלבן.
מגיעים לעיירות כפריות וקסומות, עוברים אגמים בצבעי כחול וטורקיז, עולים על רכבל, גולשים על שקית ניילון בשלג שבהר, צועדים בטבע, מבקרים בטירות, מטיילים בערים. חווים המון חוויות ביום אחד, בכל יום.
אנחנו במרחב ובאוויר הפתוחים, בנוף קסום ומדהים שאני כל כך אוהבת, אבל בתוכי תחושת הצפיפות והמחנק לא משתחררת ואף מתגברת. בבית לא הפסקנו לריב וככל שהטיול מתקדם אני מרגישה שהוא לא מבין את הצרכים שלי ושאנחנו שונים בהכל: כשאני רעבה, הוא שבע; אני רוצה לאכול במסעדות, הוא רוצה מזון מהיר; הוא רוצה להשכים קום, אני רוצה למשוך עוד שינה; הוא רוצה לישון עם חושך מוחלט וחלונות סגורים, אני רוצה שאור ואוויר יחדרו לחלל החדר; אני רוצה שנצא למסלולי הטיול מאורגנים עם תיק גב ואילו הוא לא רוצה לסחוב את התיק ומצפה שאני אקח אותו -ואלו רק חלק מאוסף הדברים הקטנים והמטופשים שלפתע הופכים לתהום ענקית שנפערת בנינו.
שבוע שאנחנו בחו"ל ואין לי מושג מי זו הבחורה הזו שמחזיקה את הדרכון שלי בטיול הזה. אני לא מכירה ולא מזהה את עצמי. מבחורה חייכנית, כיפית, צוחקת ואנרגתית הפכתי בתוך פחות משבועיים לעצבנית, לכועסת וללחוצה. אני, שבעברי טיילתי עם אנשים זרים שאיני מכירה כלל והסתדרתי איתם מצוין, כעת לא מצליחה להסתדר עם האדם שאני מאוהבת בו ושממש לפני דקה ורבע בחרתי ועברתי לגור איתו. מה נהייה ממני, ממנו, מאיתנו.
"תן לי לחזור הביתה. תישאר אתה לטייל ותן לי רק לחזור הביתה. אני לא מסוגלת להיות פה יותר" אני בוכה בהיסטריה בחדר המלון. הוא מסתכל עליי, בחוסר אונים מוחלט, ועצב ממלא אותו: "אני צריך לספר לך משהו": במהלך החג, כשרציתי להישאר בבית זה היה סתם תירוץ. כשאת יצאת, גם אני יצאתי. הכנתי לך הפתעה שרציתי לממש פה בטיול והייתי צריך בשבילה כמה ימים. רציתי להפתיע אותך בגדול ולשמח אותך.
שם, במגדל המצודה, היכן שבהיסטוריה עמדו נסיכות ואבירים, אל מול הנוף הירוק המדהים, הוא ויתר על לשאול "תהיי אשתי?"
הטבעת הייתה בכיסו, אבל הוא מעולם לא הוציא אותה. עד לפרידה. ביום שבו נפרדנו וחיינו המשותפים התפצלו הוא הראה לי אותה: טבעת זהב לבן, משובצת אבן ספיר כחולה, שהוא דאג לעצב במיוחד בשבילי, בדיוק כפי שרציתי.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.
אחזור להתחלה. במרחק חמישה ימים מראש השנה אנחנו עוברים לגור ביחד. הוא עוזב את הדירה שלו ועובר לדירה שלי. כבר שעות שאנחנו אורזים את דירתו. ערב שישי היום והכל כל כך לחוץ. כמות הארגזים שלו לא מביישת משפחה שלמה. מגיעים לדירה שלי, שכעת הופכת לשלנו. אני מרגישה בתוך סופת הוריקן של חפצים שמקיפים אותי מכל עבר. ברגע אחד כל הפינות והארונות מתמלאים עד אפס מקום. צריכה לפנות לו מקום בארון בגדים. אלוהים, רק לא הארון בגדים. הבגדים שלי יושבים מקופלים לרווחה כל כך יפה, מסודרים לפי עונות וקטגוריות, אוף, מה לדחוס אותם עכשיו. מרגישה את הצפיפות סוגרת עליי, בא לי רק לברוח מכאן: "נראה לי הכי טוב שאלך להורים שלי ותתארגן לך פה בשקט. מחר נמשיך לפרוק ארגזים. אני חייבת לעכל רגע את הכל לפני שאתה בא לארוחה לפגוש את הוריי". יוצאת מהדלת ונעלמת לשקט שלי לכמה שעות. תוהה לעצמי איזה כדור אומץ לקחתי בדיוק כשהסכמתי שנגור ביחד בתוך שלושה חודשי זוגיות ועוד לפני שהכיר את הוריי. החלטה כזו בטוח נעשתה תחת השפעת סם שנקרא "התאהבות". ההתאהבות סינוורה אותי וכנראה שגם את שיקול הדעת שלי.
הוא מגיע לבית הוריי חתיך ומהודר. נכנס עם בקבוק יין ומלא אנרגיה והומור כמו שרק הוא יודע. בארוחת השישי ההכרות זורמת, השיחה נעימה. אני מסתכלת על הסיטואציה מהצד ונושמת לרווחה. מחוץ לקירות הדירה אני נזכרת שאנחנו בדיוק אותו זוג שהיינו אתמול, דקה לפני שעברנו לגור ביחד. הוא אותו הבחור ואני אותה הבחורה. מסתכלת עליו בעיניי המאוהבות ומחבקת אותו.
"אני מקווה שקנית כבר שמלה לחתונה" - הוא זורק לאמא שלי. היא צוחקת ומתמוגגת. "נו די, אתה והשטויות שלך, היא עוד תאמין לך" - אני אומרת לו בחיוך. "אמא אל תתייחסי. לבינתיים אין צורך לרוץ לחנות השמלות הקרובה".
 |
| ori diamonds |
חוזרים לדירה. נכנסת בדלת, רואה את הבלגאן והחרדה שוב מרימה ראשה - הפעם אני מנסה לנצח אותה. נושמת עמוק, נזכרת בכיף שהיה לנו ממש עכשיו בארוחה, מדליקה נרות, מבקשת ממנו להוציא לנו בקבוק אלכוהול מפנק ומשחררת איתו לחץ של יום גדוש אירועים ושינויים.
"נו למה אתה לא רוצה שנצא לטייל? ראש השנה, חופש, אתה יודע שאני אוהבת לנסוע ולצאת לטבע, כמו שאנחנו עושים בכל שבת, מה ההתעקשות שלך לשבת בבית דווקא עכשיו?"
"לא מתחשק לי לצאת. עברנו לגור ביחד, יש לנו את הפינה שלנו, אני עייף מהמעבר ובא לי לנוח. מה את רוצה ממני? צאי את".
"ככה זה יהיה מעכשיו? אצא לבלות עם עצמי? מה אני צריכה זוגיות איתך אם בחופשת החג אני מבלה עם חברות עוד פעם? מעכשיו הבילויים שלנו יתקיימו על הספה?"
מרגישה שברגע אחד הכל משתנה סביבי. לא מספיק שאני לא מכירה את הבית שלי, עכשיו גם את סגנון הבילוי שלנו הוא רוצה לשנות. הוא נותר בעמדתו ואני שוב מרגישה איך המחנק ממלא אותי והקירות סוגרים עליי. מחשבה אחת יחידה מציפה אותי: עשיתי טעות שהסכמתי לגור איתו כל כך מהר. אולי הייתי צריכה להכיר אותו עוד קצת, לחוות איתו עוד חוויות ורק אז לקפוץ למים הקרים האלה. אהבתי את חיי בבית כפי שנראו קודם, אהבתי את הזוגיות שלנו - למה לעזאזל מיהרתי לתוך הסיפור הזה?!
שלושה ימי החג הסתיימו : בילינו יותר בנפרד מאשר ביחד, יותר במריבה מאשר בשלום. לראשונה מזה שנים שאני לא גרה לבד, אבל מרגישה לבד מתמיד. אורזת מזוודה לקראת טיול בן שבועיים בחו"ל שאנו נוסעים אליו מחר. בתוכי תחושת מועקה כבדה. לו יכלתי לעלות על המטוס הזה לבדי ולהחזיר לעצמי את השקט והשלווה.
הנופים סביבנו מדהימים. הכל ירוק. אנחנו נוסעים בדרכים יפות, פתלתלות, על ההרים. השלג מקדים להגיע השנה ומתחיל לרדת עלינו בקצב. מסביב הנוף נצבע בלבן.
מגיעים לעיירות כפריות וקסומות, עוברים אגמים בצבעי כחול וטורקיז, עולים על רכבל, גולשים על שקית ניילון בשלג שבהר, צועדים בטבע, מבקרים בטירות, מטיילים בערים. חווים המון חוויות ביום אחד, בכל יום.
אנחנו במרחב ובאוויר הפתוחים, בנוף קסום ומדהים שאני כל כך אוהבת, אבל בתוכי תחושת הצפיפות והמחנק לא משתחררת ואף מתגברת. בבית לא הפסקנו לריב וככל שהטיול מתקדם אני מרגישה שהוא לא מבין את הצרכים שלי ושאנחנו שונים בהכל: כשאני רעבה, הוא שבע; אני רוצה לאכול במסעדות, הוא רוצה מזון מהיר; הוא רוצה להשכים קום, אני רוצה למשוך עוד שינה; הוא רוצה לישון עם חושך מוחלט וחלונות סגורים, אני רוצה שאור ואוויר יחדרו לחלל החדר; אני רוצה שנצא למסלולי הטיול מאורגנים עם תיק גב ואילו הוא לא רוצה לסחוב את התיק ומצפה שאני אקח אותו -ואלו רק חלק מאוסף הדברים הקטנים והמטופשים שלפתע הופכים לתהום ענקית שנפערת בנינו.
שבוע שאנחנו בחו"ל ואין לי מושג מי זו הבחורה הזו שמחזיקה את הדרכון שלי בטיול הזה. אני לא מכירה ולא מזהה את עצמי. מבחורה חייכנית, כיפית, צוחקת ואנרגתית הפכתי בתוך פחות משבועיים לעצבנית, לכועסת וללחוצה. אני, שבעברי טיילתי עם אנשים זרים שאיני מכירה כלל והסתדרתי איתם מצוין, כעת לא מצליחה להסתדר עם האדם שאני מאוהבת בו ושממש לפני דקה ורבע בחרתי ועברתי לגור איתו. מה נהייה ממני, ממנו, מאיתנו.
"תן לי לחזור הביתה. תישאר אתה לטייל ותן לי רק לחזור הביתה. אני לא מסוגלת להיות פה יותר" אני בוכה בהיסטריה בחדר המלון. הוא מסתכל עליי, בחוסר אונים מוחלט, ועצב ממלא אותו: "אני צריך לספר לך משהו": במהלך החג, כשרציתי להישאר בבית זה היה סתם תירוץ. כשאת יצאת, גם אני יצאתי. הכנתי לך הפתעה שרציתי לממש פה בטיול והייתי צריך בשבילה כמה ימים. רציתי להפתיע אותך בגדול ולשמח אותך.
שם, במגדל המצודה, היכן שבהיסטוריה עמדו נסיכות ואבירים, אל מול הנוף הירוק המדהים, הוא ויתר על לשאול "תהיי אשתי?"
הטבעת הייתה בכיסו, אבל הוא מעולם לא הוציא אותה. עד לפרידה. ביום שבו נפרדנו וחיינו המשותפים התפצלו הוא הראה לי אותה: טבעת זהב לבן, משובצת אבן ספיר כחולה, שהוא דאג לעצב במיוחד בשבילי, בדיוק כפי שרציתי.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.