טיול מאורגן בן יומיים מניו יורק לקנדה לביקור במפלי הניאגרה העצומים. נהג האוטובוס, אמריקאי בגילי עם חיוך תמידי - שובב - ילדותי מרוח על פניו, אמנם שקוע עמוק בהגה ובכביש, אך מידי פעם זורק לאוויר בדיחות. בכל עצירה מקשקש עם מי מאיתנו שבא בדרכו. אני עולה בחזרה לאוטובוס, הוא שואל אותי באנגלית: "את נהנית?"
"בטח, מדהים, יש פה כל גוון אפשי של יוק וכל כך הרבה מים"
"את פה לבד?"
"כן, מבקרת משפחה בניו יורק והחלטתי לבקר בקנדה"
"אם תרצי, אפשר ללכת לאכול ביחד בערב"
"בכיף. אני אף פעם לא מסרבת להצעה לאכול".
גופיה, חולצה ארוכה, סוודר, מעיל, גרביון, מכנסיים, צעיף, כפפות, כובע, גרביים ומגף - עגלגלה משכבות פוגשת אותו ויוצאים לטיול רגלי בעיירה Niagara Falls שבצד הקנדי. לעיירה מרכז קטן מלא באתרי שעשועים לילדים שמוסיפים שמחה, אור וצבע. "הצבא צועד על קיבתו" וכך גם אני. אוכל לפני הכל. הבחור מוביל. מסתבר שהחומוס, שרודף אותנו בכל מקום בעולם, הגיע גם לעיירה קטנה זו שבקנדה. הוא מרגיש כל כך גאה בעצמו על מחוות החומוס, שלא בא לי לבאס אותו ולומר לו שאיני חובבת הז'אנר. כישראלית גאה חותכת פיתה ועושה תנועת ניגוב, בכל זאת, השורשים מחייבים. אני אוכלת בזמן שהוא מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, בקצב מהיר, כיאה לאמריקאי. יוצאים לרחוב שבעים. מרימה ראשי אל הגלגל הענק שנישא גבוה."Let's do it" הוא אומר לי, שוב עם חיוך הילד שלו.
עולים על הגלגל שכולו שלנו. מסתובבים ומסתובבים, הגלגל נעצר בשיא גובהו. ההרים המקיפים אותנו חשוכים. אפשר לראות כוכבים. אוויר של 10 מעלות מלטף את הפנים והופך את האף ואת הלחיים שלי לקפואים ואדומים. מתחתינו מפלי הניאגרה מוארים באורות צבעוניים, המים זורמים בעוצמה אדירה. אני נלהבת כמו ילדה קטנה. לראשונה הוא מפסיק לדבר ושנינו מקשיבים לרעש המפלים הנופלים לקרקע.
חוזרים לניו יורק. הוא אוסף אותי בבוקר המחרת ואנחנו נוסעים ליום טיול מדהים בפארק לאומי בקרבת ניו יורק. נוסעים על כביש פתלתל שמטפס מעט לגובה. הכל ירוק ויפה מסביב. מסתבר שגם פה יש מפלים. הבחור הבין שכבת מזל דגים, מים עושים אותי מאושרת ובחר אחלה מקום. מטיילים בין פלגי מים, השמש חודרת בין העצים, האוויר קריר ומלטף. לפתע הוא אוחז בחולצתי ומושך אותי אחורה בחוזקה. כמעט שדרכתי על שני נחשים ענקיים שיצאו להנות מהשמש הנעימה. בדרך חזרה לניו יורק רואים קשת בענן מלאה כמו באגדות. "היכן שיש קשת בענן יש אוצר", אני אומרת לו והוא אוהב את הרעיון. "מחר אני טסה הביתה, הלוואי שהיה לך מרבד קסמים והיית מגיע לבקר אותי מתי שמתחשק לך". "תהיי בטוחה שאנחנו עוד ניפגש".
אמר והבטיח. נפגשים לטיול של שבוע וחצי במערב ארצות הברית: טרקים בטבע מרהיב, ערים מגוונות, וגאס המטורפת, כביש 1 הרומנטי. פשוט חלום. הוא חוזר לניו יורק ואני ממשיכה לעוד שבועיים טיול. קובעים שניפגש שוב בניו יורק כשאסיים את הסיבוב שלי.
"אני צריך לעבוד ולא אוכל לבלות איתך בניו יורק. רוצה להצטרף אליי ליומיים טיול למסצ'וסטס?" "ברורררר". לא ראיתם שלכת כזו מרהיבה עד שלא ביקרתם במסצ'וסטס בסתיו. כל כך הרבה גוונים של כתום, צהוב וחום. עלים נושרים להם בחופשיות והאדמה רטובה ומלאה בהם. כפרים מקסימים מכל עבר ובעלי חיים משוטטים חופשי. החוויות שלנו תמיד בתפאורה מיוחדת. הגיע הזמן לחזור הביתה: "יאללה, בפעם הבאה ניפגש בישראל" הוא אומר. "רק חכי שאבוא לבקר ואל תרוצי להתחתן שם". "אחכה לך שתבקר" צחקתי אליו.
בוקר שישי. מתעוררת לי בעצלתיים ונכנסת לפייסבוק. מדפדפת בפיד שלי. מה קורה פה, מה אלו כל מילות הפרידה שכולם כותבים לו? מדוע הם קוראים לו מלאך? מה פתאום מעלים זכרונות? למה כל תמונות חייו פה? אני בטח מפספסת משהו. זה לא יום הולדתו, מה זה יכול להיות? אולי עבר לגור במדינה אחרת? לילה כעת בניו יורק - את מי אשאל? לא פגשתי אף אדם מחייו. מתחילה לשחזר את הסיפורים ואת השמות. כותבת לאחיו ולחבריו. בטח מישהו יענה מתישהו. נכנסת לגוגל. עושה חיפוש לשם שלו. עולה אתר של בית כנסת בניו יורק. מה פתאום השם שלו פה? מה פתאום מת? מה פתאום מת?! כאב אדיר מפלח את ליבי וכל גופי רועד, הבכי מתפרץ בקול רם. שמישהו יספר לי מה קורה פה.
הבוקר עולה בניו יורק. חבר שלו עונה להודעה שלי: "היי הילה, אני משתתף בצערך וסליחה שגילית ככה על מותו. הכל קרה מהר כל כך ואנחנו עדיין בהלם. הוא מת בתאונה קטלנית. אני יודע שהיית יקרה לו ושעשיתם חיים ביחד. אני מצטער".
חבר יקר שלי, הבטחת לבוא לבקר בישראל. מעולם לא נפרדנו. הלכת מפה צעיר מידי. אולי אתה אי שם, היכן שזורחת הקשת בענן או אולי מרחף לך על מרבד הקסמים. היכן שלא תהיה, מקווה שאתה נמצא במקום שלו ורואה עולם מדהים, כפי שראינו ביחד. תודה לך על זיכרונות מתוקים. יהי זכרך ברוך.
בריאות ובשורות טובות לכולנו.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.
"בטח, מדהים, יש פה כל גוון אפשי של יוק וכל כך הרבה מים"
"את פה לבד?"
"כן, מבקרת משפחה בניו יורק והחלטתי לבקר בקנדה"
"אם תרצי, אפשר ללכת לאכול ביחד בערב"
"בכיף. אני אף פעם לא מסרבת להצעה לאכול".
גופיה, חולצה ארוכה, סוודר, מעיל, גרביון, מכנסיים, צעיף, כפפות, כובע, גרביים ומגף - עגלגלה משכבות פוגשת אותו ויוצאים לטיול רגלי בעיירה Niagara Falls שבצד הקנדי. לעיירה מרכז קטן מלא באתרי שעשועים לילדים שמוסיפים שמחה, אור וצבע. "הצבא צועד על קיבתו" וכך גם אני. אוכל לפני הכל. הבחור מוביל. מסתבר שהחומוס, שרודף אותנו בכל מקום בעולם, הגיע גם לעיירה קטנה זו שבקנדה. הוא מרגיש כל כך גאה בעצמו על מחוות החומוס, שלא בא לי לבאס אותו ולומר לו שאיני חובבת הז'אנר. כישראלית גאה חותכת פיתה ועושה תנועת ניגוב, בכל זאת, השורשים מחייבים. אני אוכלת בזמן שהוא מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, בקצב מהיר, כיאה לאמריקאי. יוצאים לרחוב שבעים. מרימה ראשי אל הגלגל הענק שנישא גבוה."Let's do it" הוא אומר לי, שוב עם חיוך הילד שלו.
עולים על הגלגל שכולו שלנו. מסתובבים ומסתובבים, הגלגל נעצר בשיא גובהו. ההרים המקיפים אותנו חשוכים. אפשר לראות כוכבים. אוויר של 10 מעלות מלטף את הפנים והופך את האף ואת הלחיים שלי לקפואים ואדומים. מתחתינו מפלי הניאגרה מוארים באורות צבעוניים, המים זורמים בעוצמה אדירה. אני נלהבת כמו ילדה קטנה. לראשונה הוא מפסיק לדבר ושנינו מקשיבים לרעש המפלים הנופלים לקרקע.
חוזרים לניו יורק. הוא אוסף אותי בבוקר המחרת ואנחנו נוסעים ליום טיול מדהים בפארק לאומי בקרבת ניו יורק. נוסעים על כביש פתלתל שמטפס מעט לגובה. הכל ירוק ויפה מסביב. מסתבר שגם פה יש מפלים. הבחור הבין שכבת מזל דגים, מים עושים אותי מאושרת ובחר אחלה מקום. מטיילים בין פלגי מים, השמש חודרת בין העצים, האוויר קריר ומלטף. לפתע הוא אוחז בחולצתי ומושך אותי אחורה בחוזקה. כמעט שדרכתי על שני נחשים ענקיים שיצאו להנות מהשמש הנעימה. בדרך חזרה לניו יורק רואים קשת בענן מלאה כמו באגדות. "היכן שיש קשת בענן יש אוצר", אני אומרת לו והוא אוהב את הרעיון. "מחר אני טסה הביתה, הלוואי שהיה לך מרבד קסמים והיית מגיע לבקר אותי מתי שמתחשק לך". "תהיי בטוחה שאנחנו עוד ניפגש".
אמר והבטיח. נפגשים לטיול של שבוע וחצי במערב ארצות הברית: טרקים בטבע מרהיב, ערים מגוונות, וגאס המטורפת, כביש 1 הרומנטי. פשוט חלום. הוא חוזר לניו יורק ואני ממשיכה לעוד שבועיים טיול. קובעים שניפגש שוב בניו יורק כשאסיים את הסיבוב שלי.
"אני צריך לעבוד ולא אוכל לבלות איתך בניו יורק. רוצה להצטרף אליי ליומיים טיול למסצ'וסטס?" "ברורררר". לא ראיתם שלכת כזו מרהיבה עד שלא ביקרתם במסצ'וסטס בסתיו. כל כך הרבה גוונים של כתום, צהוב וחום. עלים נושרים להם בחופשיות והאדמה רטובה ומלאה בהם. כפרים מקסימים מכל עבר ובעלי חיים משוטטים חופשי. החוויות שלנו תמיד בתפאורה מיוחדת. הגיע הזמן לחזור הביתה: "יאללה, בפעם הבאה ניפגש בישראל" הוא אומר. "רק חכי שאבוא לבקר ואל תרוצי להתחתן שם". "אחכה לך שתבקר" צחקתי אליו.
בוקר שישי. מתעוררת לי בעצלתיים ונכנסת לפייסבוק. מדפדפת בפיד שלי. מה קורה פה, מה אלו כל מילות הפרידה שכולם כותבים לו? מדוע הם קוראים לו מלאך? מה פתאום מעלים זכרונות? למה כל תמונות חייו פה? אני בטח מפספסת משהו. זה לא יום הולדתו, מה זה יכול להיות? אולי עבר לגור במדינה אחרת? לילה כעת בניו יורק - את מי אשאל? לא פגשתי אף אדם מחייו. מתחילה לשחזר את הסיפורים ואת השמות. כותבת לאחיו ולחבריו. בטח מישהו יענה מתישהו. נכנסת לגוגל. עושה חיפוש לשם שלו. עולה אתר של בית כנסת בניו יורק. מה פתאום השם שלו פה? מה פתאום מת? מה פתאום מת?! כאב אדיר מפלח את ליבי וכל גופי רועד, הבכי מתפרץ בקול רם. שמישהו יספר לי מה קורה פה.
הבוקר עולה בניו יורק. חבר שלו עונה להודעה שלי: "היי הילה, אני משתתף בצערך וסליחה שגילית ככה על מותו. הכל קרה מהר כל כך ואנחנו עדיין בהלם. הוא מת בתאונה קטלנית. אני יודע שהיית יקרה לו ושעשיתם חיים ביחד. אני מצטער".
חבר יקר שלי, הבטחת לבוא לבקר בישראל. מעולם לא נפרדנו. הלכת מפה צעיר מידי. אולי אתה אי שם, היכן שזורחת הקשת בענן או אולי מרחף לך על מרבד הקסמים. היכן שלא תהיה, מקווה שאתה נמצא במקום שלו ורואה עולם מדהים, כפי שראינו ביחד. תודה לך על זיכרונות מתוקים. יהי זכרך ברוך.
בריאות ובשורות טובות לכולנו.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.
