הפוסט כתוב בלשון נקבה, אך הוא נכון גם לזרע של הגברים.
נדמה כי ברגע שחגגנו יום הולדת 30, החברה מתחילה לספור את השנים שלנו כמו שנות כלב: כל שנה שעוברת וטרם עיברו אותנו, הופכת למינוס 7 שנים במניין הפוריות שלנו ובמדד החברתי. בגיל 30 המירוץ מתחיל. בעצם נגמר. אנו ממש בסופו וכדאי "שנתחיל להאיץ חמודות".
אז מרגע זה, כל אדם במדינת ישראל מרגיש שיש לו זכות להיכנס לנו לרחם: המשפחה, ששואלת שאלות פתוחות וחופשיות בשבתות / בחגים / בימי חול. הרי הם לא בררניים במיוחד מתי לשאול. חברות או מכרות, שמספרות לנו סיפורים על ההיא שעשתה לו "אופס" (נכנסה להריון "בטעות") ועל זו שהחליטה להביא לבד ועל זאת שהתחתנה והתגרשה אבל "היי לפחות יש לה ילד". נשים סביבנו, שמספרות לנו על "השיטה החדשנית להקפאת ביציות". "המנחמים", שמעדכנים אותנו על ההיא שילדה בגיל 45 כדי להראות לנו שהכל עוד אפשרי. גברים, שמתחילים איתנו במשפט: "אני מחפש בחורה להקים איתה משפחה", כאילו אנו מחפשת זרע פנוי והמשפט הזה כבר יהפוך אותנו למעוניינות בו.
טרם גיל 30 החשיבו אותנו לבחורות שעושות החלטות מושכלות בבחירת הבעל המיועד, אחרי גיל 30 אנו נחשבות ל"בררניות" ול"חיות בסרט". טרם גיל 30, כשסיימנו קשר עם בחור אמרו לנו: "את יודעת מה את עושה. החלטת אז החלטת", אחרי גיל 30: "את בטוחה? אולי תנסי בכל זאת?" טרם גיל 30: "תבחרי בן זוג שאת אוהבת", אחרי גיל 30: "נו האהבה ממילא דועכת". בקיצור, בזמן שישנו כדי להתאושש מההנג אובר של חגיגות יום הולדת 30, העולם סביבנו השתנה כהרף עין. החל מגיל 30, הסביבה נותנת לנו תחושה שאנו צריכות לנהל שיחה חודשית עם הביציות והרחם שלנו: לבדוק לשלומם ולהתייעץ איתם לגבי חיי הדייטים והזוגיות שלנו כי על פיהם ינותב דבר. הם המחליטים.
אז זהו. שלא ! נראה לי קצת התבלבלנו או בעצם התבלבלו סביבנו. "רק אני מחליט עליי" ידע לומר בנחישות ובהחלטיות ילד בן 4 בפרסומת לבמבה, ואם הוא יכול לקבל החלטות עצמאיות, אז ברור שבגיל 30 יש לנו את זכות הבחירה. אנחנו אלו שחיות ונחיה עם הבחירות שנעשה, לטוב ולרע. לפעמים נהנה מהבחירות שלנו, לפעמים נתבאס, לרגעים נצחק בזכותן, לרגעים חלילה נהיה עצובות, אך אלו עדיין תהיינה הבחירות שלנו. ולכן, בואו כולנו נגיד: "עד כאן. צאו לנו מהרחם."
מהם הנושאים שמפעילים עליכם לחץ חברתי?
עד כמה אתם נכנעים ללחץ הזה?
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
נדמה כי ברגע שחגגנו יום הולדת 30, החברה מתחילה לספור את השנים שלנו כמו שנות כלב: כל שנה שעוברת וטרם עיברו אותנו, הופכת למינוס 7 שנים במניין הפוריות שלנו ובמדד החברתי. בגיל 30 המירוץ מתחיל. בעצם נגמר. אנו ממש בסופו וכדאי "שנתחיל להאיץ חמודות".
אז מרגע זה, כל אדם במדינת ישראל מרגיש שיש לו זכות להיכנס לנו לרחם: המשפחה, ששואלת שאלות פתוחות וחופשיות בשבתות / בחגים / בימי חול. הרי הם לא בררניים במיוחד מתי לשאול. חברות או מכרות, שמספרות לנו סיפורים על ההיא שעשתה לו "אופס" (נכנסה להריון "בטעות") ועל זו שהחליטה להביא לבד ועל זאת שהתחתנה והתגרשה אבל "היי לפחות יש לה ילד". נשים סביבנו, שמספרות לנו על "השיטה החדשנית להקפאת ביציות". "המנחמים", שמעדכנים אותנו על ההיא שילדה בגיל 45 כדי להראות לנו שהכל עוד אפשרי. גברים, שמתחילים איתנו במשפט: "אני מחפש בחורה להקים איתה משפחה", כאילו אנו מחפשת זרע פנוי והמשפט הזה כבר יהפוך אותנו למעוניינות בו.
אז זהו. שלא ! נראה לי קצת התבלבלנו או בעצם התבלבלו סביבנו. "רק אני מחליט עליי" ידע לומר בנחישות ובהחלטיות ילד בן 4 בפרסומת לבמבה, ואם הוא יכול לקבל החלטות עצמאיות, אז ברור שבגיל 30 יש לנו את זכות הבחירה. אנחנו אלו שחיות ונחיה עם הבחירות שנעשה, לטוב ולרע. לפעמים נהנה מהבחירות שלנו, לפעמים נתבאס, לרגעים נצחק בזכותן, לרגעים חלילה נהיה עצובות, אך אלו עדיין תהיינה הבחירות שלנו. ולכן, בואו כולנו נגיד: "עד כאן. צאו לנו מהרחם."
מהם הנושאים שמפעילים עליכם לחץ חברתי?
עד כמה אתם נכנעים ללחץ הזה?
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים מחכים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.