האם בחיים הכל זה עניין של תזמון?
יש לי פגישה עם עובד בארגון. מעולם לא פגשתי אותו ואין לי מושג איך הוא נראה. מגיעה לקומה שלו, מבררת מי הוא. המזכירה מפנה אותי אליו. נכנסת למשרד שלו. במבט ראשון, משהו במראה שלו מושך את תשומת ליבי ולא בקטע טוב. לא נעים לומר... הוא נראה טיפה מכוער בעיני.
אנחנו עוברים על תכני הפגישה ותוך כדי מפטפטים על העבודה ובעיקר על החיים. הוא מספר לי על השאיפות שלו, על תחביבים, מחליפים קצת חוויות חו"ל, הוא מתעניין בחיים שלי. השיחה זורמת, הזמן טס ולא ברור איך, אבל פגישה של שעה נמשכה שעתיים. אני מרגישה מוקסמת. הבחור מתגלה לי כאדם כריזמטי, מצחיק, שאפתן והכי מבין ללב אשה. פתאום הוא גבר חתיך ומושך בעיני וממש בא לי עוד זמן איתו. הוא מחמיא לי בגלוי ומצהיר שמאוד נהנה לדבר איתי ושמרגיש שיש כימיה בנינו. גם אני מרגישה את זה. הכל טוב ויפה בסיפור הזה רק אם לא הייתה בעיה אחת: הבחור מאורס ובעוד מספר חודשים צועד לחופה עם בחירת ליבו.
למחרת בבוקר הוא מציע לי שנלך לקפה במטבחון. "קפה בעבודה זה לא מזיק" אני חושבת לעצמי. סך הכל קפה וממילא בסביבת עבודה וליד כולם. אין לנו מה להסתיר. תוך כדי הקפה מקשקשים על השגרה, על עבודה ועלינו כבני אדם. קפה אחד של בוקר היום הופך לקפה בוקר נוסף של מחר ועוד קפה בוקר של מחרתיים ועם הזמן מתווסף גם קפה צהריים משותף. ככה נהיה לנו מנהג יומי של מפגשי קפה בעבודה, שבמהלכם אנחנו מתחילים ממש לחבב זה את זו. יש לנו שפה משותפת, משיכה, תפישת עולם דומה, מטרות דומות. נשמע מושלם. אבל מה עושים עם זה שהוא מתחתן בעוד מספר חודשים? והרי הוא מספר לי על ההכנות לחתונה ועל המפגשים שיש להם עם הספקים והמשפחות.
כמו בכל בוקר, פוגשת אותו גם הבוקר לקפה:
"סיפרתי לה עלייך."
"סיפרת לה עליי? מה כבר יש לספר?"
"סתם את יודעת. סיפרתי לה שהתחלנו לעבוד ביחד והזכרתי את השם שלך."
בערב אני מקבלת ממנו סמס:" אני חושב עלייך ועל השיחות שלנו."
"וואלה? אני לא ממש יודעת כיצד להגיב לזה"
"תגיבי כמו שמרגיש לך."
"נראה לי שאתה יודע מה מרגיש לי אבל אתה מתחתן בקרוב. זה לא המקום שלי."
"אז מה נעשה?"
"אתה תעשה מה שאתה חושב לחיים שלך. אני אמשיך בשלי. אולי פשוט נפסיק להיפגש בעבודה אם לא חייבים."
"לא. זה לא מה שאני רוצה. אני אוהב אותה ואני איתה המון שנים אבל אני מבולבל ממך.
מה את אומרת, אולי ניסע לצימר לסופ"ש ונברר עם עצמנו?"
אני בהלם מההצעה. לא יודעת איך להגיב לזה. הוא לא עושה לי רושם של טיפוס בוגד ועד היום תמיד נפגשנו בעבודה ליד כולם. לא הסתרנו דבר. מה פתאום הצעה כזו עכשיו?
"אתה יודע שזה לא מתאים. בזמן אחר, במצב אחר, הייתי שמחה לברר איתך מה קורה פה בנינו ולאן זה יכול לצמוח. אבל החיים שלך במקום אחר ואני לא מוכנה להיות האשה השנייה."
אנחנו מתרחקים קצת. עדיין נפגשים לקפה, אבל פחות ולא בכל יום. אני חושבת עליו גם כשאיני בעבודה ואני רואה בעיניים שלו שגם הוא חושב עליי.
יום החתונה מגיע. אני מוזמנת. פוגשת אותו באולם, נותנת לו נשיקה על הלחי: "מזל טוב מאמי. שתהיו מאושרים ביחד". "תודה מהממת. את נראית מדהים." הוא צועד לתוך החופה, כזה חתיך ומרשים. בעוד כמה דקות יהפוך לגבר נשוי. הוא מגניב לעברי מבט ואני מחייכת. מרגישה כאילו כל העולם רואה את המבט הזה בנינו.
אחת הבנות מהעבודה מתקרבת אליי, מחבקת אותי ולוחשת לי: "הוא אמר לי שאת בלבלת אותו ושאם היה פוגש אותך קצת לפני שהחליט להתחתן, מבחינתו הוא היה איתך ואולי את היית פה מתחת לחופה." "אין לדעת מה היה קורה" אני לוחשת לה בחזרה ובאותה נשימה תוהה "מה אם". למזלי הוא יצא לירח דבש ארוך וכאשר חזר מהחופשה, כבר עברתי למקום עבודה אחר. דרכינו נפרדו.
ביני לבינו, אולי זה התזמון שבחיים ואולי זה לא נועד לקרות. כנראה באנו למלא תפקיד קטן וקצר זה בחייו של זו. אין לי תשובות, לחיים יש דרך משלהם. קשה לשלוט על העיתוי שבו אני פוגשת אדם או מרגישה תשוקה למישהו, אך אני כן יכולה לשלוט על מעשיי. במקרה הזה הוכחתי לעצמי שערכי המוסר שלי מספיק יציבים, כך שלא הפלתי עצמי למלכודת יחסים, וזה מה שחשוב. הבנתי גם שאם במבט ראשון המראה של בחור אינו לטעמי, במבט שני הוא יכול להקסים אותי, עד כדי משיכה חזקה אליו ואולי זה השיעור שלי מהסיפור הזה. מעבר לכל ההיגיון, אני מאמינה שלו אני הייתי המיועדת לצעוד איתו לחופה, זה היה קורה. זה לא קרה, אז משחררת וממשיכה הלאה. בעלי נמצא לו אי שם.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.
יש לי פגישה עם עובד בארגון. מעולם לא פגשתי אותו ואין לי מושג איך הוא נראה. מגיעה לקומה שלו, מבררת מי הוא. המזכירה מפנה אותי אליו. נכנסת למשרד שלו. במבט ראשון, משהו במראה שלו מושך את תשומת ליבי ולא בקטע טוב. לא נעים לומר... הוא נראה טיפה מכוער בעיני.
אנחנו עוברים על תכני הפגישה ותוך כדי מפטפטים על העבודה ובעיקר על החיים. הוא מספר לי על השאיפות שלו, על תחביבים, מחליפים קצת חוויות חו"ל, הוא מתעניין בחיים שלי. השיחה זורמת, הזמן טס ולא ברור איך, אבל פגישה של שעה נמשכה שעתיים. אני מרגישה מוקסמת. הבחור מתגלה לי כאדם כריזמטי, מצחיק, שאפתן והכי מבין ללב אשה. פתאום הוא גבר חתיך ומושך בעיני וממש בא לי עוד זמן איתו. הוא מחמיא לי בגלוי ומצהיר שמאוד נהנה לדבר איתי ושמרגיש שיש כימיה בנינו. גם אני מרגישה את זה. הכל טוב ויפה בסיפור הזה רק אם לא הייתה בעיה אחת: הבחור מאורס ובעוד מספר חודשים צועד לחופה עם בחירת ליבו.
למחרת בבוקר הוא מציע לי שנלך לקפה במטבחון. "קפה בעבודה זה לא מזיק" אני חושבת לעצמי. סך הכל קפה וממילא בסביבת עבודה וליד כולם. אין לנו מה להסתיר. תוך כדי הקפה מקשקשים על השגרה, על עבודה ועלינו כבני אדם. קפה אחד של בוקר היום הופך לקפה בוקר נוסף של מחר ועוד קפה בוקר של מחרתיים ועם הזמן מתווסף גם קפה צהריים משותף. ככה נהיה לנו מנהג יומי של מפגשי קפה בעבודה, שבמהלכם אנחנו מתחילים ממש לחבב זה את זו. יש לנו שפה משותפת, משיכה, תפישת עולם דומה, מטרות דומות. נשמע מושלם. אבל מה עושים עם זה שהוא מתחתן בעוד מספר חודשים? והרי הוא מספר לי על ההכנות לחתונה ועל המפגשים שיש להם עם הספקים והמשפחות.
 |
| wallpapercave.com |
"סיפרתי לה עלייך."
"סיפרת לה עליי? מה כבר יש לספר?"
"סתם את יודעת. סיפרתי לה שהתחלנו לעבוד ביחד והזכרתי את השם שלך."
בערב אני מקבלת ממנו סמס:" אני חושב עלייך ועל השיחות שלנו."
"וואלה? אני לא ממש יודעת כיצד להגיב לזה"
"תגיבי כמו שמרגיש לך."
"נראה לי שאתה יודע מה מרגיש לי אבל אתה מתחתן בקרוב. זה לא המקום שלי."
"אז מה נעשה?"
"אתה תעשה מה שאתה חושב לחיים שלך. אני אמשיך בשלי. אולי פשוט נפסיק להיפגש בעבודה אם לא חייבים."
"לא. זה לא מה שאני רוצה. אני אוהב אותה ואני איתה המון שנים אבל אני מבולבל ממך.
מה את אומרת, אולי ניסע לצימר לסופ"ש ונברר עם עצמנו?"
אני בהלם מההצעה. לא יודעת איך להגיב לזה. הוא לא עושה לי רושם של טיפוס בוגד ועד היום תמיד נפגשנו בעבודה ליד כולם. לא הסתרנו דבר. מה פתאום הצעה כזו עכשיו?
"אתה יודע שזה לא מתאים. בזמן אחר, במצב אחר, הייתי שמחה לברר איתך מה קורה פה בנינו ולאן זה יכול לצמוח. אבל החיים שלך במקום אחר ואני לא מוכנה להיות האשה השנייה."
אנחנו מתרחקים קצת. עדיין נפגשים לקפה, אבל פחות ולא בכל יום. אני חושבת עליו גם כשאיני בעבודה ואני רואה בעיניים שלו שגם הוא חושב עליי.
יום החתונה מגיע. אני מוזמנת. פוגשת אותו באולם, נותנת לו נשיקה על הלחי: "מזל טוב מאמי. שתהיו מאושרים ביחד". "תודה מהממת. את נראית מדהים." הוא צועד לתוך החופה, כזה חתיך ומרשים. בעוד כמה דקות יהפוך לגבר נשוי. הוא מגניב לעברי מבט ואני מחייכת. מרגישה כאילו כל העולם רואה את המבט הזה בנינו.
אחת הבנות מהעבודה מתקרבת אליי, מחבקת אותי ולוחשת לי: "הוא אמר לי שאת בלבלת אותו ושאם היה פוגש אותך קצת לפני שהחליט להתחתן, מבחינתו הוא היה איתך ואולי את היית פה מתחת לחופה." "אין לדעת מה היה קורה" אני לוחשת לה בחזרה ובאותה נשימה תוהה "מה אם". למזלי הוא יצא לירח דבש ארוך וכאשר חזר מהחופשה, כבר עברתי למקום עבודה אחר. דרכינו נפרדו.
ביני לבינו, אולי זה התזמון שבחיים ואולי זה לא נועד לקרות. כנראה באנו למלא תפקיד קטן וקצר זה בחייו של זו. אין לי תשובות, לחיים יש דרך משלהם. קשה לשלוט על העיתוי שבו אני פוגשת אדם או מרגישה תשוקה למישהו, אך אני כן יכולה לשלוט על מעשיי. במקרה הזה הוכחתי לעצמי שערכי המוסר שלי מספיק יציבים, כך שלא הפלתי עצמי למלכודת יחסים, וזה מה שחשוב. הבנתי גם שאם במבט ראשון המראה של בחור אינו לטעמי, במבט שני הוא יכול להקסים אותי, עד כדי משיכה חזקה אליו ואולי זה השיעור שלי מהסיפור הזה. מעבר לכל ההיגיון, אני מאמינה שלו אני הייתי המיועדת לצעוד איתו לחופה, זה היה קורה. זה לא קרה, אז משחררת וממשיכה הלאה. בעלי נמצא לו אי שם.
ניפגש בדייט הבא.
כלה בדייט ראשון.
תכנים נוספים ממתינים לכם בדף הפייסבוק: כלה בדייט ראשון.